דמיינו סיטואציה:
אתם יוצאים ממועדון או מבילוי סוער קצת אחריי חצות הלילה ותוקפת אתכם תחושת רעב מוגברת, 

או לחילופין, אתם נמצאים באמצע מרתון משחקי הכס ופתאום מגיע צורך כלשהו לספק את 

השעמום עם איזה משהו טעים ומנחם...

אם אתם חווים תחושת דז'ה וו במהלך קריאת שורות אלו, אז יש לי חדשות בשבילכם-נפלתם קורבן למנאץ׳.

כן, את כולנו הוא תוקף ולעיתים קרובות הוא עלול להופיע בשעות המאוחרות של הלילה.
כשהוא מגיע המסדר עובר לדום, חייבים להקשיב לו.

ואז מתחיל המאבק, כמעט כמו בין שטן למלאך קטנים שהתיישבו לך על הכתפיים. הבטן אומרת כן, אבל הראש אומר שאתחרט על זה מחר בבוקר. 

הלוא הגזרה מנצחת את הכל...

אבל בינינו, אי אפשר שלהגיד לו לא.

אם לדבר בכנות, יציאות הן חלק בלתי נפרד מהשגרה שלנו. מתוך עשרות, אם לא מאות המקומות שביקרנו בהם בניסיונות נואשים לספק את יצר המאנץ', היה מקום שהצליח לספק לנו את המאנץ׳ בצורה הטובה ביותר.

​

קצת אחרי רוטשילד, קרוב לאזור יפו, בתוך מתחם שמודרניזציה כלל לא מגדירה אותו:

בית רומנו שמו.

בעודי מאזינה בלייב ללהקה שנחשבת מיינסטרים בקרב הקהל ההיפסטרי בתל אביב,

קיבלתי את הפיצה שהשאירה אותי חסרת מילים.

גודלה לא משאיר מקום לדמיון, אז אם דמיינתם- עצרו עכשיו! כי קיבלתם את הדבר האמיתי בתוך קרטון שלא היה מבייש קרטון לאריזת פלזמה חדשה. טוב אמנם קצת הגזמנו, אבל כן היא גדולה מאוד. אפילו שווה לחלוקה עם איזה חבר טוב.

הפיצה בבית רומנו היא לא עוד עותק של איזו פיצה אמריקאית סטנדרטית נוטפת גבינה ושמן, אלא פיצה דקיקה עם בועות שחומות, כמעט שרופות, שהעניק לה הטאבון הסופר אותנטי שנמצא במטבח.

​

​

​

​

​

​

 

 

 

 

ואם בתוספות עסקינן, מה יותר טעים משקית מפוצצת זעתר שרק מחכה שתפזרו אותה מעל לפיצה?

אם אתם שואלים אותי, התרופה הטובה ביותר למאנץ' היא תחושת השובע, שאין ספק שתהנו ממנה לאחר הפיצה המדהימה הזאת.

 

עד למאנץ' האולטימטיבי הבא...

 

עד לתוספת הבאה, אוהבות! דניאל וציפי